החלטה בתיק ב"ל 54495-01-11

תביעה זו עניינה עתירת התובעת להכיר בתסמונת פוסט טראומטית שממנה היא סובלת כ"פגיעה בעבודה", ולתשלום דמי פגיעה.

רקע עובדתי

1.         התובעת, ילידת 1949, עבדה החל משנת 1992 כנהגת הסעים. החל מחודש 7/09 ובתקופה הרלוונטית לתביעה זו, הועסקה התובעת כנהגת בחברת " מטיילי ירון בר בע"מ" (להלן - " המעביד").

2.         לטענת התובעת, ביום 24.11.09 בעת שנהגה מרמת חובב לאשדוד במיניבוס שבו הסיעה עובדים של חברת החשמל (להלן - " הרכב"), נשבה רוח צד חזקה ובאחד העיקולים שמאלה הרגישה שההגה "מושך" חזק ימינה. לדבריה, עקב זאת לא הצליחה לשלוט ברכב וירדה לשוליים הימניים אך מייד חזרה לכביש וסיימה את אותה הנסיעה (להלן - " האירוע").

3.         למחרת האירוע, בעקבות תלונת התובעת, הוכנס הרכב לטיפול במוסך, שם בוצעו בו עבודות של כיוון פרונט וגלגלים, השוואת גבהים ואיזון דינמי ( ת/3). לטענת התובעת, למרות הטיפול במוסך ואף שהוכח לה כי הרכב תקין, הוסיפה להרגיש בעת הנהיגה כי הרכב עדיין "מושך" ימינה. לדבריה, בעקבות האירוע פחדה לנהוג בלילה והחלה לבצע את נסיעותיה במהירות איטית במיוחד, עד שבאחת הנסיעות החליף אותה אחד הנוסעים ותפס את מקומה ליד ההגה.

4.         ביום 8.1.10 פנתה התובעת לקבלת סיוע רפואי ואובחנה כסובלת מחרדה ( נ/7 עמ' 83). התובעת יצאה לחופשת מחלה מיום 8.1.10 ועד ליום 8.4.10 (נספחי 6 לתצהיר התובעת) ומכאן תביעתה לדמי הפגיעה.

5.         ביום 22.2.10 הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה ( נ/1). ביום 19.7.10, דחה הנתבע את תביעתה בנימוק כי -

" מעיון בפרטי תביעתך ובמסמכים שבידינו, לא נמצא כי האירוע הנטען על ידך בתאריך 24.11.09 הוא שגרם לך לנזק פיזיולוגי/גופני ולאי כושר לעבודה. מבחינה רפואית לא נמצא קשר סיבתי בין ההתרחשות שאירעה בתאריך 24.11.09 למצבך הנפשי." (נספח 1 לכתב התביעה).

כנגד קביעה זו עותרת התובעת בתביעה שלפנינו.

6.         מטעם התובעת העידה היא עצמה, וכן מר איגור גרייף (להלן - " מר גרייף") אחד הנוסעים ברכב שבו נהגה התובעת. מטעם הנתבע העידו מעסיקה של התובעת מר ירון פרץ (להלן - " מר פרץ"), וסדרן העבודה מר שלום לוי (להלן - " מר לוי").

טענות הצדדים

7.         לטענת התובעת, הוכיחה את קיומו של אירוע פתאומי בעת עבודתה ביום 24.11.09. לטענתה, קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבה והיא זכאית לתשלום דמי פגיעה.

8.         לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות מאחר שהאירוע הנטען אינו מהווה אירוע חריג אצל נהג מקצועי. לטענתו, התובעת עצמה, בדיון בפני בית הדין, טענה כי אינו חריג. זאת ועוד, בפניותיה לרופא סמוך לאירוע הנטען לא התלוננה התובעת על מצבה הנפשי, וטענות אלה הועלו לראשונה רק ביום 8.1.10.

המצב המשפטי

9.         סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 מגדיר -

" 'תאונת עבודה' - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..."

הלכה פסוקה היא, כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא. מכאן, כי יסוד הכרחי לקיום "תאונת עבודה" הוא קיומה של  "תאונה" (בג"ץ 3523/04 גבריאל למברגר נ' בית הדין הארצי, פ"ד נח(5) 104) וקיומה של "חבלה". כל אחד מהתנאים הוא עובדה הצריכה לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת העובדות המהווה עילת תביעה, על התובע להוכיח אותה (ראו לעניין זה דב"ע נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד, פד"ע כ"ז 50; דב"ע נב/0-88 כאמל קופטי - המוסד, פד"ע כ"ט 169; דב"ע שם/0-96 המוסד - אמנון וייל, פד"ע יב 225; דב"ע נו/0-251 בצלאל ישינובסקי - המוסד, פד"ע ל"א 241).

הכרעה

10.        הנתבע טוען כי כלל לא הוכח קיומו של האירוע ולחילופין, כי אין מדובר באירוע חריג. הנתבע מוסיף וטוען כי סטייה של הרכב תוך כדי נהיגה מהווה אירוע רגיל לגבי נהג מקצועי, ומשכך אין הוא יכול להחשב כאירוע תאונתי. בסיכומיה מפנה ב"כ הנתבע לפסק הדין בפרשת פלבסקי (עב"ל 458/99 פלבסקי - המוסד, ניתן ביום 11.3.02) וטוענת כי מצב הדחק  נבחן אמנם סובייקטיבית אך יש להוכיחו בראיות אובייקטיביות.